רומן בין מורה לתלמיד

מדובר באירוע אמיתי שהתרחש לפני שנים מספר. הסיפור מבחינתי נוגע ועוצמתי במיוחד, כאילו התרחש אתמול.

  

קיבלתי שיחה לנייד שלי, על הקו אישה שדיברה מהר ובקצב סטקטו, מבקשת להיפגש איתי בדחיפות. הפגישה נקבעה לאותו יום בשעות הערב. בבית מהודר, בקצה רחוב מטופח בהרצליה.
פתחה לי את הדלת אישה נאה כבת 40, בסלון ישב על הספה גבר שנראה בן גילה.
"יעל דגני " הציגה את עצמה "וזהו, בעלי דני" הציגה בפניה את הגבר. "אני מודה לך שהגעת בהתראה קצרה" אמרה ובלא שהיות החלה לגולל בפני את הסיבה לבקשתה להיפגש איתי, דיבורה היה כמו בשיחת הטלפון, מהיר מאד, אולם, חד וברור. לפני יומים נכנסה לחדרו של בנם שי בן ה-13 ומצאה על שולחן שבחדרו מכתב, מתוך סקרנות,הציצה בכתוב, המכתב היה עבורו, המכתב נכתב ע"י נערה שבו מפרטת באופן שלא משאיר מקום לדמיון לגבי מערכת יחסים אינטימית בין הכותבת לבן. "אני מאד מוטרדת מהמכתב" אמרה, והוסיפה "לא נראה לי שנערה בת 13 כתבה אותו". והמשיכה "לפני מספר חודשים, היה ארוע בבית הספר שבו לומד הבן, מספר נערות טענו שהבן שלי שי מטריד אותם בטלפונים, הפרשיה הגיע למשטרה, לאחר שאמה של אחת הבנות שכנעה את ביתה להגיש תלונה, הבן שי זומן למשטרה ושם הכחיש מכל וכל האשמות שהוטחו כלפיו וכפר לחלוטין שהוא זה שעומד מאחורי ההטרדות הטלפוניות, מאז חלפו מספר חודשים ועד כמה שאני יודעת תיק החקירה נסגר" הוסיפה.
"המכתב שמצאתי על שולחנו איכשהוא מחזיר אותי לסיפור ההוא, אני לא יודעת אם יש קשר או לא, מכל מקום זה מטריד אותי" לדבריה, שאלה אותו לגבי המכתב, והאופן שבו הגיב, נראה לה מוזר, הוא טען, שהמכתב נשלח מאיזה "ילדה" על פי הגדרתו "שסתם מנסה להתחיל איתו".
בשלב זה התערב בעלה שעד כה האזין בשלווה. "אני" אמר, "בניגוד ליעל, לא חושב שיש משהו בעייתי, אבל" הוסיף כמתנצל "אם יעל מתעקשת, אז, אני מוכן".
"למה מוכן?" שאלתי,
"שתברר מה בדיוק הסיפור הזה, ומי היא כותבת המכתב, ולמה שי מסתיר דברים מאיתנו?" ענתה במהירות יעל.

​

​

ביקשתי לראות את המכתב. אם בתחילה חשתי אי נוחות, בעיקר מעצם החדירה לפרטיות של נער מתבגר, ככל שהמשכתי בקריאת המכתב חשתי יותר ויותר שיש משהו בדבריה של האם. להערכתי, המכתב נכתב ע"י אישה או לחילופין נערה בוגרת מאד, לפחות, חשבתי אז, כבת 18 לפחות. עולם התוכן שהתגלה מבין השורות, התיאורים, וכן, כתב היד שניכר היה ממנו שהכותבת היא ממש לא בת גילו של שי.
"חוץ מזה" הוסיפה יעל "אני מרגישה בשינוי גדול בהתנהגותו של שי לאחרונה, הוא כאילו מסתיר דבר מה. שיחות טלפון רבות מתקבלות גם בנייד שלו, וגם בטלפון בבית, הוא רץ מיד לחדרו ועונה משם, אני גם מרגישה, שהפסיק ללמוד, עד כה נחשב כתלמיד מצטיין ולאחרונה, ציוניו ירדו פלאים".
"אם עד לא מזמן היה רוב הזמן מבלה בחדרו בהכנת שעורים, בזמן האחרון, אני מוצאת אותו שרוע על המיטה בחדרו כשהוא בוהה באוויר"... "זה ממש לא הבן שלי" הוסיפה בחדות, בנימה שנתלוותה אליה חוסר סבלנות, כשראתה אותי מהסס משהו.
 

 

ניסיתי להסביר לה שמדובר בנער בגיל ההתבגרות, שהתנהגויות כאלה עשויות מאד להיות אופיניות לגיל הזה ומיד התחלתי בהרצאה על גיל ההתבגרות..." אני יודעת היטב, ואין צורך שתסביר לי" קטעה יעל את דברי," האם אתה מוכן, לברר עבורי, או לא?" שאלה בנימה אולטימטיבית, כשהיא קמה מהספה כרומזת שאיבדה את סבלנותה.

האסרטיביות שלה ונחישותה עוררו אצלי התנגדות, ועמדתי לאמר לה שאני לא מעונין בחקירה הזאת, אולם, משהו עצר בעדי, ומצאתי עצמי אומר "או-קי, אנסה לסיע לכם" כשאני פונה גם אל האב שישב כל העת על הספה ונראה כשקוע במחשבות.
"רגע, רגע " אמר האב שנראה כאילו התעורר, "אני לא יודע אם זה שייך, אבל, בכל זאת אני חייב לעדכן אותך" הסתכל על אשתו כמחכה לעידוד או הסכמה, יעל הסתכלה עליו, ואז תוך שהיא נכנסת לדבריו סיפרה שמזה מספר שבועות מתקשרת אישה מבוגרת לבית הוריה, מציגה את עצמה כמשהי שטוענת שהם שארי בשרה היחידים, ומנהלת איתם שיחות טלפון תכופות "כמעט מדי ערב" הוסיפה, הוריה הזקנים והמשועממים, ברצון מפתחים את הקשר הטלפוני המוזר הזה. "בעיקר" מדגישה יעל, הם מספרים שהגברת מתענינת לגבי שי.
עוד, סיפרה להם כי היא מתגוררת בבית אבות בעיר סמוכה. "אני לא בטוחה שיש קשר לענין" אמרה, "אבל, העסק נראה לי בלשון המעטה תמוה, אתה לא חושב כך?" הוסיפה מיד.
"אני באמת לא יודע" הודיתי בכנות. "אבל, שווה לבדוק" אמרתי.

תכננתי להיפגש עם הוריה המבוגרים ולשמוע מהם על הידידה הטלפונית שנכנסה לא מכבר לחייהם.
עוד סיכמנו שאתקין מכשיר הקלטה בטלפון הביתי שלהם, ולאחר שאאזין לשיחות של שי אחליט על דרך פעולה. במאמר מוסגר יאמר מיד כי למרות שמדובר באזנת סתר אסורה, בנסיבות האלה, כשמדובר בקטין והסכמה מפורשת של הוריו, עשיתי לעצמי "הנחה" בניגוד מוחלט לדרך שאני פועל.
ניתן לבצע האזנה בבית, כמובן, רק בהסכמת בעלי הטלפון ורק לאחר שכל המשתמשים הפוטנציאליים יודעים על כך שקיים מכשיר הקלטה.כאמור, מודה ומתוודה, פעלתי שלא על פי הוראות החוק כלשונן.
 

מכשיר ההקלטה הותקן.

​

למחרת נסעתי להיפגש עם הוריה של יעל, מצאתי זוג חביב ונעים שיחה. הם סיפרו לי את שכבר שמעתי מיעל, אולם הוסיפו, שאותה גברת מבוגרת סיפרה להם שהיא מתגוררת בבית אבות "בריאות טובה" השוכן ברמת השרון. עוד סיפרו לי שאין ברשותם מספר הטלפון שלה, והיא זאת שמתקשרת אליהם.
רשמתי לעצמי לבקר במהלך השבוע ביקור בבית האבות "בריאות טובה" ברמת השרון ולהציץ באותה קשישה חביבה שמזדהה בשם לאה דגני וטוענת שהורי יעל הם משפחתה האבודה.
חלפו יומיים, טלפון מיעל בקול היסטרי סיפרה לי שזוג חבריה המתגוררים בעיר שכנה, ראה את שי יורד ממונית חולף במהירות על פניהם ונכנס לסמטה. מדובר היה בשעות הבקר "הוא אמור להיות בבית הספר" הדגישה כשקולה עולה לטונים גבוהים. "ועד עכשיו, שעות אח"צ המאוחרות לא חזר הביתה".
ניסיתי להרגיעה. עליתי על האופנוע ודהרתי לביתם, אספתי את הקלטת ממכשיר ההקלטה, וחזרתי למשרדי. טלפון נוסף ממנה, הודיעה לי כי שי חזר ומתנהג כאילו לא ארע דבר. ביקשתי ממנה שלא תשאל אותו לגבי מעשיו. ואני אגיע אליהם בשעות הערב.

 

"הבאבא מבקש שתגיע לקמיע" נשמע קול עבה ומחוספס של גבר בשנות השלושים לחייו מיד עם הפעלת הקלטת, "טוב, טוב, סמי" נשמע עונה קול של נער מתבגר ששיערתי שמדובר בשי.
שיחה נוספת והפעם קול של נערה צעירה כבת 12 "מתי אתה בא אלי שי?" ושי עונה "בבקר, אגיע לחצי שעה לבית הספר ואז אבריז משם אליך, טוב?" "מחכה לך אהוב שלי" עונה הנערה בקול מתחנחן.

שיחה נוספת, שוב אותו גבר ששי קרא לו בשם סמי: "הבאבא אומר שאמא שלך מנסה להרעיל את אבא שלך, ולכן, חשוב מאד שתגיע לקמיע כמה יותר מהר" והפעם בטון גס ומאיים.
"בסדר, בסדר" נשמע קולו של שי, מפוחד ונסער.
 

 

היו עוד מספר שיחות, הדוברים היו הגבר והנערה המתחנחנת. המוטיבים חזרו על עצמם. "באבא", "קמיע", "הרעלת האב על ידי אימו של שי", דובר גם על טיפות דם, באחת השיחות בין שי לנערה נשמע קול תיקתוק ברקע, שי שאל "מה זה התיקתוק הזה?"
"חמוד שלי, זה השעון הכחול ליד המיטה שלי" ענתה בקול משועשע בת שיחו.

אני מקשיב לשיחות. המום, לא מוצא את ידי ורגלי. ניסיתי לבצע תרשומת של השיחות, אולם, די מהר הפסקתי, התרשומת בלבלה אותי עוד יותר. לא מבין את פשר הדברים שאני שומע. התכנים נשמעו לי הזויים ומוטרפים. החלטתי להיפגש עם שי. אני נכנס למכונית ונוסע.

בית משפחת דגני, שעות הערב המוקדמות של אותו יום, יעל מוליכה אותי לסלון. שם אני נפגש לראשונה עם שי, נער צנום וגבוה יחסית לגילו, אני מבקש את רשותם לשוחח עם שי בפרטיות, ניתנה הסכמה, שי מתלווה אלי לרכב שאותו החניתי בקצה הרחוב.
 

בדרך אל האוטו שואל אותי האם מדובר בסיפור של ענין ההטרדות שבגינו הוזמן למשטרה. לא עניתי.
נכנסנו לאוטו, שיחקתי במכשיר הסלולאר הקבוע באוטו, בקעו מספר צלילים מהמכשיר. שי שאל אותי מה אני עושה. עניתי בשוויון נפש תוך כדי התנעת המכונית "אתה חושב שרק לך יש באבא, גם לי יש".
התבוננתי בפניו, גוון עורו הבהיר בלאו הכי הפך חיוור כמו צבע ניר a4 לבן. "מה...מה..אתה מתכוון?" שאל כשהוא מגמגם ומסתיר את פיו, מבוהל.
"אני מתכוון לכך," אמרתי, "שאני מבקש לשמוע ממך הכל"
"זה משהו ששייך לסיפור המשטרה?" שאל בהיסוס,
"מ1- עד 10" עניתי, "אתה בינתיים על 1,5"... שתיקה מכיוונו של שי.

הגענו לסניף ארומה מקומי. יצאתי מהרכב, שי השתהה לשניה אחת ברכב, לאחר מכן הצטרף אלי כשהוא פוסע בעקבותי דומם. מתישבים. צריך לזכור, כי בשלב זה, מעבר למה ששמעתי בקלטת ההזויה לא היה לי שמץ של מושג מה קורה עם הנער. האם מעורב בפשע כלשהו? האם הסתבך עם עברינים? האם מעורב בעסקי סמים? או שמא משתייך לכנופית כת השטן? כל אלה התרוצצו בראשי, כשאני בוחן אותו במבטי, והוא מתחמק, פוכר את אצבעותיו, וברך רגלו השמאלית מקפצת בעצבנות.
"אני גם מכיר את סמי" אמרתי, פיו נפער בתדהמה, עיניו התבוננו בי בפליאה מהולה בחשש גדול.
"אני מכיר גם את השעון הכחול שנמצא ליד המיטה של הקמיע" הוספתי,
"היית שם?" שאל אותי בבהלה הולכת וגוברת,
"תקשיב, שי, ברגע הזה אני היחידי בכל העולם שמסוגל אולי לעזור לך, אתה חיב לספר לי הכל".
עיניו מלאו דמעות, פיו רטט, וכל כולו כאילו הפך לקטן ואומלל, נראה כילד עצוב ומבוהל.
 

"הכל התחיל לפני כחודשיים" התחיל לספר, לאחר שנרגע והפסיק להתיפח. צלצל הטלפון בביתו, וכשהרים את האפרכסת שמע קול גבר מבוגר שהציג את עצמו בשם סמי, ואמר לו שהוא נישלח לעזור לו, והוא (שי) חיב למלא אחר הוראותיו,מאחר וקיים איזה באבא באיזור נתניה שמסתכל בכדור בדולח ומשגיח עליו מרחוק...
הפסקתי את שטף דיבורו ושאלתי אותו איך נער כל כך אינטליגנטי כמוהו מאמין לשטויות כאלה "אתה לא יודע מה הוא ידע עלי?" ענה בקול מפוחד ונסער, "הכל, הכל" חזר ואמר ."הכל, הוא ידע איזה בגדים אני לובש, ידע, על הורי, מה אמא שלי עובדת, על האחות הקטנה שלי, מכיר את כל החברים שלי מבית הספר, מכיר את המורים,מכיר את סבא וסבתא שלי, יודע עלי הכל"... "אז, פחדתי ועשיתי כל מה שביקש" הוסיף בלחישה
"מה רצה ממך אותו סמי שתעשה בשבילו"? שאלתי.
"הוא רצה שבמקום ללכת לבית הספר, אלך.." וכאן עצר, הסתכל נפחד לצדדים.
"ו.." עודדתי אותו להמשיך.
"הלכתי לבית של המורה שלי ענת מכיתה ג' ושם הזדיינו"
"מה עשיתם שם"? שאלתי, מנסה לקלוט מה מספר לי שכעת נראה כנער ולא כילד, גופו הזדקף, קולו הפסיק לרעוד, ונשמעה גאווה אפילו לא מוסתרת בקולו.
"כן, כן, כמעט כל יום הגעתי אל המורה ענת ושכבנו".
המשכתי לשמוע את שי כשהוא מספר לי על הבילויים האינטימיים עם מורתו לשעבר ענת, עוד סיפר, כי מעולם לא פגש את סמי, ו"הקמיע" זה השם שהמורה ענת ביקשה שכך יקרא לה. המכתב שאימו מצאה, נשלח מענת. לאחרונה, סמי החל לספר לו שאימו מנסה להרעיל את אבא שלה, ואם יפסיק לבקר אצל "הקמיע" אבא שלו ימות. כאן, החל שוב להתיפח בבכי. כשהדמעות ניגרות מעיניו,המשיך וסיפר שהוא לא רוצה להיות יותר עם המורה, אבל חושש ממה שיקרה לאביו במידה ויחדל.
 

עוד סיפר, כי המורה מתקשרת אליו גם לנייד וגם הביתה כמעט מדי יום ואינה מניחה לו. לאחר שסיים את סיפורו, נשארו אצלי לא מעט סימני שאלה. סוכם, כי נחזור חזרה לביתו ושם יספר להוריו את שסיפר לי. חששו היה גדול, אולם הצלחתי להרגיעו ולשכנעו, שמעתה ואילך, יש לו על מי לסמוך.

בבית דגני בשעה 22:00, יעל ובעלה, הוריו של שי, מקשיבים בתדהמה למה ששי מספר להם.
שי עולה לחדרו. אימו שואלת אותי האם לדעתי הילד נמצא תחת השפעת סמים כי הסיפור נשמע לה הזוי. גם דני, אביו, מתקשה להסתיר תדהמתו. עדכנתי אותם במה ששמעתי בקלטת ואמרתי להם שלדעתי שי דובר אמת. וסיפורו מטורף ככל שנשמע כנראה נכון. סיכמנו שלמחרת שי ישאר בבית, ואני אחשוב על דרך פעולה. השארתי אותם נסערים,

שקוע בהרהורים עזבתי את ביתם, גם כובד האחריות היה לא פשוט, ידעתי שמאותו רגע, האחריות כולה רובצת על כתפי, כשחלקים גדולים מהסיפור עדיין לא ברורים לי.

 

למחרת, בבקר מוקדם הגעתי לבית האבות "בריאות טובה" ברמת השרון, כפי שהערכתי לא מצאתי דיירת בשם לאה שחר. בשיחת טלפון איתרתי את כתובתה של המורה ענת – כתובת דירת מגוריה היה במרחק של פחות מ-50 מטר מבית האבות. ללא ספק, קיים קשר, בין הקשישה החביבה מבית האבות למורתו לשעבר של שי.

הזמנתי את עצמי לבית דגני. שי היה ער, ישב צנוף במטבח, בראותו אותי חייך חיוך קטן ומתחטא.
יעל אימו ביקשה לדעת מה התוכנית שלי.
 

הסברתי לשי שמרגע זה ואילך כל השיחות שיקבל יוקלטו. התוכנית היתה, כי שי לא יגיע מספר ימים לבית הספר. כאשר ענת "הקמיע" או סמי יתקשרו אליו. יספר להם כי הוריו "עלו" על זה שנעדר ימים רבים מבית הספר, והם חושדים בו כי הוא משתמש בסמים, והם מתכוונים לשלוח אותו לדוד המתגורר בארה"ב למספר חודשים בתקווה ששם "יחלים" או בשפתם "יגמל" מהסם שמשתמש. ערכתי עם שי מספר סימולציות, התברר, כי לנער יכולת משחק שלא מביישת שחקנים מקצועיים.

טלפון מענת הגיע בשעות אח"צ של אותו יום. וכמו בסימולציה שי "שיחק אותה" כבקיא ומנוסה.
שי סיפר לה את הסיפור. תגובתה היתה נסערת ביותר. החלה לבכות בטלפון וניסתה לשכנע את שי שיגרום להוריו לשנות תוכניותיהם לגביו. שי הסביר לה, שמנוי וגמור מצד הוריו לשלוח אותו לחו"ל, אל דודו.
לאחר מספר דקות, טלפון מסמי, קולו היה נזעם ביותר. בשלב זה, חששתי ששי יישבר, ישבתי לידו צמוד כשניהל את השיחה וכתבתי על נייר את התשובות שתוך כדי שיחה סיפק לסמי.

 

לאחר שתי השיחות, נראה שי מותש וחיוור. אימו, עישנה בעצבנות. לא חלפה כמחצית השעה והתקבלה שיחת טלפון ממי שהציגה עצמה כפקידת רווחה של העירייה, יעל שענתה לשיחה נראתה לרגע כעומדת להתעלף. הדוברת אמרה לה שלפני מספר דקות התקשר שי למחלקת הרווחה של העיריה וטען באוזני העובדת במקום, שהוריו בניגוד לרצונו רוצים לשלוח אותו לחו"ל והוא מאיים להתאבד. יעל, הסבירה למטלפנת תוך שהיא מנסה לחזור לשלוות רוח ולהסדיר נשימותיה שאין שום סכנה ושי בנה נמצא ממש לידה כרגע. לאחר ששוכנעה פקידת הרווחה והשיחה הסתיימה.

יעל התיישבה בכבדות הרימה אלי את מבטה השואל "מה עוד צריך פה לקרות?" הגיעה שיחת טלפון נוספת, הפעם ממשהי שהציגה עצמה כיועצת חינוכית בבית הספר שבו לומד שי... הסיפור חזר על עצמו. יעל גייסה את שארית כוחותיה ובקול משכנע ככל האפשר הסבירה שכנראה מדובר בטעות וכו' וכו'.

סמי מתקשר שוב, ואח"כ המורה ענת, שי נראה מותש. אווירה כבדה בבית. אני מתלבט אם כבר בשלה השעה לגשת למשטרה לצורך הגשת תלונה כנגד המורה. או להמתין, עד אשר יהיו בידי ראיות נוספות, וכמובן, לכל הרוחות -מי זה סמי המסתורי? מה הקשר של הקשישה למורה? ובעיקר, למה כל זה?
שעה נוקפת, טלפון נוסף והפעם מער"ן, טוענים ששי התקשר ומאיים להתאבד. יעל מתעשתת ומסבירה שוב ושוב שנפלה טעות ואין שום סכנה לחיי הילד.
בקשתי משי שיצור קשר טלפוני עם המורה ובמקביל שלחתי שני בלשים ממשרדי שיגיעו לדירתה וינסו להאזין מבעד לדלת שאכן מדובר במורה. חשוב היה לי לדעת למעלה מכל ספק שמדובר במורה, התעוררה אצלי הרגשה של ספק, חששתי שאולי אחרי הכל, שי מוליך אותנו שולל ולא מדובר במורה.
 

התברר שהנער "לא עבד עלינו". בזמן ששי דיבר עם המורה, הבלשים מעבר לדלת שמעו אותה משוחחת איתו.

נטלי, ביתם בת השלוש של הזוג דגני, חזרה מהמעון בלווית אביה כשהיא לופתת בחוזקה את ביטנה וממררת בבכי, "כואבת לי הבטן" צרחה. "אוי ואבוי" שמעתי את קולו של שי. "נתתי לה בבקר סוכריה שענת נתנה לי... היא בטח מורעלת" פרץ בבכי. יעל הסתכלה עלי, דני החוויר, האמת היא שבאותו רגע, חשבתי שהכל ייתכן. טירוף כזה אני לא זוכר שעברתי, שמעתי את עצמי אומר "אין מה לדאוג, אני לא מאמין, הבטן כואבת לה מסיבה אחרת" כנראה, שדברי נאמרו בטון רגוע ובאופן ענייני כי, שי הפסיק לבכות, והוריו נראו לי פחות לחוצים, "ליתר ביטחון, כדאי לקחת את הילדה לבדיקות" הוספתי כשאני מנסה לגייס לקולי נימה שלווה.
דני לקח את נטלי לחדר מיון. בדרך התקשר וסיפר שנטלי הפסיקה לבכות, ו"הבטן כבר פחות כואבת".

נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד זוג שוטרים, נכנסו וביקשו לראות את שי. התברר שאישה שהציגה עצמה כשכנה של משפחת דגני התקשרה לתחנה ודיווחה על כך שנער בשם שי מאיים בהתאבדות. הם סקרו אותנו בחשדנות, ולאחר שהוסבר להם שמתנכלים למשפחה ומודיעים הודעות שווא, נראה כי שוכנעו. מילאו דו"ח כלשהו, ופנו לדרכם.

התקבלה שיחת טלפון ממוטי החוקר ממשרדי שממנו בקשתי שיבדוק בעזרת אמצעים טכנולוגיים מקור הטלפונים שמהם התקשרו סמי, המורה וכן... גם הזקנה מבית האבות. התברר כי כל השיחות בוצעו מאותו מכשיר טלפון והשיחות כולן התקבלו ממספר חסוי.

נפגשתי עם מפקד תחנת המשטרה בעיר מסרתי לו את כל הממצאים שהיו בידי כולל הקלטות שמע.
בני המשפחה התבקשו להגיע ולמסור תלונתם, כמו כן, נגבו מהם עדויות. ביום למחרת, נעצרה המורה ענת עקב מעורבותי העמוקה בסיפור, וכן בזכות קשר אישי עם ר' צוות החקירה הורשיתי להיות נוכח בזמן חקירתה.
 

במהלך חקירתה הודתה המורה ענת בכל החשדות שהופנו כלפיה, התברר, כי המורה ענת היא הזקנה מבית האבות. קשה היה להאמין, אולם, כשהתבקשה בחקירה לחקות קול של אישה קשישה, לפתע, היה נדמה לכולנו שישבנו בחדר החקירה שקשישה סימפטית יושבת מולנו. ואח"כ קולה הילדותי של הנערה הצעירה שנשמעה משוחחת עם שי, והגדילה לעשות כשלפתע בקע מגרונה קול גבר מחוספס וקשה-קולו של סמי, היה קצת מפחיד.

המורה נשלחה להסתכלות פסיכיאטרית ושם נקבע ע"י הרופאים כי היא סובלת מהפרעת אישיות המכונה הפרעה היסטריונית. היא לא אובחנה כחולת נפש ולכן הומלץ להגיש נגדה כתב אישום שכלל בין השאר קיום יחסים עם קטין, ניצול סמכות, הטרדה מאיימת, וכן... מעשי כישוף.

השאלה הגדולה שנשארה לא פתורה היתה מה הסיבה למעשיה. בהודאתה במשטרה לא סיפקה תשובה מעבר למה שאמרה... "שי מצא חן בעיני. ולכן, עשיתי מה שעשיתי".

בחלוף הזמן התברר כי המורה פעלה להשגת מטרה חומרית. קרי, כסף והרבה. יעל,אימו של שי הועסקה בחברה ידועה בתפקיד בכיר מאד, מעסיקיה העניקו לה בונוס שמן בצורת אופציות. המורה ידעה על כך מתוך קריאה בעיתון נשים שבו התפרסמה כתבת פרופיל על יעל, אודות תפקידה הבכיר, ועל כך, שהיא עתידה לזכות בקרוב בבונוס כספי גדול.

יעל, כמו רבים אחרים השקיעה כספה במניות, ואת תיק נירות הערך שלה ניהלה בעצמה באמצעות המחשב בביתה. שי שהיה "פריק" מחשבים הפך בעיני המורה ענת למפתח להגעה למחשב של אימו ולהעברת כספים לחשבונה היא. כך, על כל פנים, היא חשבה, בעת תכנון המזימה הגדולה.

 

את שי הכירה כשהיתה מורתו בכיתה ג', אז נוצר ביניהם קשר שאותו כינתה לימים "קשר של נשמות".

הוריו של שי היו בתקופה זו של חייו על סף פרידה, שי חש אמפטיה גדולה מצידה של מורתו. הוריה של המורה היו גרושים, והפרידה שלהם היתה פחות או יותר כשהיא היתה בגילו של שי (כיתה ג'). ההזדהות שחשה כלפיו, והקרבה שנוצרה אז היוו זרז הולם לתוכנית שהתגבשה לאחר שנים ספורות.

ענין ההרעלה עלה כנראה אצל שי בתקופה שהיה תלמידה, חש בביתו אווירה קשה ומלחיצה והיה עד למתח ששרר בין הוריו. מסיבה כלשהי חרד היה שמא יקרה משהו רע לאביו. הוא שיתף אותה אז, בפחדיו ובגיוס המוטיב הזה ביצעה מניפולציות רגשיות ועוררה בנער חרדות שהיו בו, ובכך, לגרום לו להיות איתה בקשר המיני.
כדי שהאיום שמשהו רע יקרה לאביו במידה ויחדל להיפגש עימה יהיה אפקטיבי יצרה את דמותו של סמי והבאבא המסתכל בכדור הבדולח.

המורה גם ביצעה את שורת ההטרדות כנגד הילדות בכיתתו של שי. כזכור, הוגשה תלונה, ושי נחקר. מטרתה היתה ליצור נתק וניכור בינו לבין ילדי כיתתו ובמיוחד מבנות כיתתו.

 

השימוש בדמות הזקנה היתה במטרה לשאוב אינפורמציה פנים-משפחתית על מנת להוסיף מימד של אמינות לסיפור הכשפים שיודעים כל. יחסי המין איתה, היו נידבך חשוב בתוכניתה שמהם, אגב, לדבריה "לא סבלה כלל ועיקר", כל זאת, על מנת ליצור בשי תלות מוחלטת בה. ושיעשה כרצונה בבוא העת- כניסה למחשב הביתי של אימו ויעביר ממנו כספים לחשבונה לאחר שתקבל את הבונוס הכספי הגדול שאמורה היתה אימו לקבל ממקום עבודתה.

כאשר, שי הודיע לה כי הוריו מתכוונים לשלוח אותו לחו"ל, חשה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים, וכל תוכניתה ה"מפוארת" שעליה עמלה חודשים רבים עומדת לקרוס בין לילה.
 

לכן הפעילה בצורה כה אובססיבית את כל הגורמים שהכירה כאשת חינוך על מנת לגרום לכך ששי לא יעזוב את הארץ כדרישת הוריו, האובססיה שלה נצבעה בצבעים עזים.

המוח שהגה את התוכנית השטנית הזאת פעל מתוך נשמה בעייתית במיוחד, ההפרעה האישיותית שקיימת בה היתה ללא ספק פלטפורמה לכל מעלליה של המורה ענת.

יש להניח, במחשבה לאחר מעשה, שאלמלא האינטואיציה והנחישות של יעל, אימו של שי, הנזק הנפשי שגרמה המורה לשי ומשפחתו היה קשה יותר, ואולי אפילו בלתי הפיך.

​

 

©  כל הזכויות שמורות לרון אייזנר